החלטה בתיק ת"א 43514/06

עניינה של החלטה זו הנה בקשת המבקש (הבנק הנתבע), להורות למשיבים (התובעים) להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו.

1.      לטענת המבקש, תביעת המשיבים הינה תביעת סרק חסרת כל שחר, אשר דינה להידחות מן הטעם כי המשיבים פתחו בהליך זה בעוד הליך דומה עודנו תלוי ועומד וכן מן הטעם כי הטענה הבסיסית בכתב התביעה (כאילו הבנק המבקש יצר מצג שווא בפני המשיבים לגבי חוסנו הכלכלי של אחד, דוד עמר, וגרם למשיבים להעמיק את קשריהם הכלכליים עמו אלא שהלה נמלט מן הארץ ונותר חייב כספים רבים למשיבים), משוללת כל הגיון ונטענה בניגוד להסכם בכתב. נוכח דלות  סיכויי התביעה ומפאת מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, אם תדחה התביעה לא יהיה למבקש מקור לגביית ההוצאות, ככל שייפסקו לזכותו ולחובת המשיבים. לבית המשפט הסמכות להורות כי המשיבים יתנו ערבות מספקת לתשלום הוצאותיו, אם וככל שיזכה בדין, וזאת מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " החוק") לעניין המשיבה 1 (להלן: " המשיבה"), ומכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן : " התקנות") לעניין המשיב 2 (להלן: " המשיב").

המבקש מסתמך בבקשתו, בין היתר, על בקשה לביטול פסק דין (להלן: " הבקשה") אשר הוגשה על-ידי המשיבים במסגרת הליך משפטי אחר המתנהל בין הצדדים בפני בית משפט השלום בתל אביב במסגרת ת"א 31118/05 (להלן: " ההליך האחר") ואשר צורפה כנספח לכתב התביעה. בבקשה, מעיד המשיב כי המשיבה מצויה במצב של " התמוטטות עסקית וחסרון כיס". כן מצהיר המשיב בתמיכה לבקשה כי " החברה (המשיבה - מ.י.) הפסיקה את פעילותה במועדים הסמוכים להגשת התביעה...". זאת ועוד, המבקש טוען כי המשיבים הגבילו את תביעתם לסך של 500,000 ש"ח, אף על פי שטענו בכתב התביעה כי סכום התביעה מגיע לכדי סכום כפול מהסכום הנתבע כאמור, אך ורק מן הטעם כי יתקשו הם לעמוד באגרת בית המשפט.

2.      מנגד טוענת המשיבים כי יש לדחות הבקשה על הסף בהעדר תצהיר. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי תביעתם מבוססת ומגלה עילה ויריבות. הם מוסיפים כי ככל שיושתו עליהם הוצאות, הרי ששני המשיבים גם יחד יחוייבו לשאת בהן יחד ולחוד. אין כל ראייה לכך שהמשיב הוא חסר אמצעי תשלום או כי מצבו הכלכלי קשה. על כן, יוכל הוא לשאת בהוצאות. לעניין ההליך האחר, טוענים המשיבים כי לצורך הבקשה לביטול פסק הדין, נדרשו הם להפקיד ערובה בסך 20,000 ש"ח, וכך אכן עשו. לטענתם, די בכך כדי להוכיח את יכולתם לעמוד בכל תשלום, ככל שיושת עליהם.

חוק החברות

3.      סעיף 353 א לחוק קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

4.      תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהייתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.
הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.

5.      שקול הדעת של בית המשפט נקבע בהלכה שלא נס ליחה:

"שיקול הדעת אם לחייב תובע במתן בטוחה לכיסוי הוצאותיו של נתבע רחב והנתונים החייבים להישקל מגוונים הם, שכן מצד אחד אין נטייה לנעול בפני התובע את שערי בית המשפט אך משום שהוא דל אמצעים, או שזו חברה בפירוק, ומצד שני יש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו" (רע"א 377/87 ג'נחו נ' וויבהו א.ב.ה. - חברת מניות , פ"ד מא (4) 522, 523-524) .

תקנות סדר הדין האזרחי

6.      תקנה 519 לתקנות קובעת כי:

א. בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.

ב. לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מלתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

7.      התקנה אינה מפרטת את חוג המקרים בהם יורה בית המשפט לתובע להפקיד ערובה. הדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט, בגדרו ייבחנו סיכויי התובענה והאפשרות שתהיה לנתבע לגבות הוצאותיו אם התביעה תדחה.  בראש ובראשונה עומד השיקול לפיו תקנה 519 תופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד, נוכח זכות הגישה לערכאות, המוכרת כזכות קונסטטוציונית. זכות זו מוגנת גם מקום שאין ידו של תובע משגת לשלם הוצאות אם תביעתו תדחה.

8.      ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מד (1) 647, 650, נפסק כך:

" הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת , מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר.

תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2)".